זה היה היום בשעה שש בשיעור סוסים של שחר. אני אוהבת את השקט שם, קולות הצהלה, הריחות. אני אוהבת לראות את שחר במיטבו על הסוס. שולט. מוביל, ממוקד, בטוח בעצמו. אבל היום שחר יצא לשדות ואני נשארתי צופה בילד אחר גדול יותר. רוכב על צ'יף. או יותר נכון מנסה בכל כוחו להניע אותו לתנועה ולא מצליח. זה נראה נורא פשוט לרכב אבל זה לא ממש ככה. הסוס הוא חיה רגישה מאוד ואינטואיטיבית. ברגע שהסוס קולט שבריר של היסוס, פחד או תחושת תבוסתנות הוא נעמד במקום וזה הוא, לך תזיז אותו. התלמיד ניסה שוב ושוב להניע אותו, בבעיטות בנענועיי ישבן וכלום. הייאוש ניכר בו . כל ניסיון הרפה את ידיו עוד יותר. עד שהמדריכה עצרה. הורידה אותו מהסוס עלתה בעצמה ובקלות פתחה בדהרה. אחרי שביקשה ממנו לעלות שוב אמרה לו: אתה רואה? זה אפשרי. תחזיק במושכות באומץ, אל תראה פחד ובנחישות תדהיר אותו קדימה. יאללה, בנחישות. אל תיתן לפחד שלך להשתלט עליך. תנצל את ההזדמנות תתעשת וקדימה. לילד לקח שניה להפנים , ניכנס לזום אין, בעט והופ התחיל לדהור. ואוווו.. לא יכולתי לעצור את עצמי, ומחאתי להם כפיים. גם למדריכה וגם לנער. איזה שיעור לחיים זה. לעיתים ניקח החלטות לא פשוטות שדורשות מאיתנו להתמודד עם הפחדים הכי כואבים שבנו. ואז, ברגעים האלו. רוצה לזכור שהמושכות הן בידיים שלי. המושכות לחיים שאנחנו רוצים נמצאים בידיים של כל אחד מאיתנו, רק צריך לזכור לקחת אותם... בנחישות. ואותו הדבר גם כשמציבים מטרה לרדת במשקל. זה קל? לא, ברור שלא. אבל זה בהחלט אפשרי!!! יאללה, החלטנו, אז לא מוותרים. בהתחלה לומדים את הטכניקה ואח"כ בנחישות קדימה ואני כאן איתך, ביחד הרבה יותר קל להצליח. פסח נגמר, הקיץ כבר כמעט כאן. אם את רוצה להרגיש ולהראות במיטבך זה הזמן לקחת את המושכות להתקשר ולקבוע. 0545401349

הצבנו יעד, התחלנו במסע. הדרך עשויה להיות ארוכה ולא תמיד נוחה. אני רוצה לכתוב הפעם על כל אותם אלו שמתמידים בה למרות האתגרים, החלקים הלא מתגמלים וקולות שמתנגדים. יש מי שמגיע ומיד תופס את הפרינציפ "כמו קסם" ויאללה מתחילים. וגם אז יכולת התמדה הוא כלי חשוב ומרכזי. גם כשהכול זורם זה לוקח זמן להגיע ליעד זה דורש משאבים והתכווננות. אני רוצה לכתוב גם ובעיקר על אותם אלו שלוקח להם זמן לעלות על הדרך ולא מתייאשים. ממשיכים לחפש, פשוט באים, מקשיבים עושים כמיטב יכולתם ולא רואים תוצאות ירידה מאוד דרמטיות ישר בהתחלה. פעם עולים ופעם יורדים ובסה"כ נשארים. אני מתרגשת לכתוב עליהם , זה ואוו בעיני.. מדהים. הלא לוותר, הל"המשיך" לחפש ,פשוט לבוא להקשיב. ממשיכים למרות שכולם מסביבם יורדים והם פחות ומה שמלווה אותם זאת רק תחושה פנימית שהדרך הזאת מתאימה להם. אנחנו לומדים במפגשים תפיסה חדשה, צורה אחרת להתנהלות מול אוכל ןלפעמים משהו מתנגד או לא רוצה להבין, לא מוכן להבין. את המשהו הזה אפשר לחלק בגדול לשניים: התנגדות של הראש - הראש מתנגד כאשר הוא מתבקש לשחרר מעמדת השולט. הוא רגיל להכתיב ולקבוע כמה אוכלים, מה ומתי. הוא לא רגיל להתייעץ ובטח שלא לשאול. הוא מפחד לאבד שליטה ואז לעלות מאוד, הוא לא סומך ומאוד דואג לעתיד. העניין הוא, שכל עוד הוא לא ישחרר הרגש לא תשתף פעולה. התנגדות של הרגש – לוותר. כששווה לי לאכול את הכלו מהכול זה כי הרגש עדיין לא שיחררה אחיזה, עדיין נמצאת בעמדת מתנגדת/ עמדת דווקא או מגיע לי לאכול עכשיו כי... ומתי זה קורה? כשתחושת השפע עדיין לא מילאה את המקום. הרי כשאני נמצאת בתחושת שפע קל לי לוותר. תחושת החוסר יכולה להיות עמוקה. מילדות. כשגדלנו בבית שמאוד הגביל וביקר ו/או כשעשינו שנים דיאטות קסאח קיצוניות תחושת החוסר התעמקה ותפסה מקום וכך גובר הצורך לאכול. החוסר ,יכול גם להגיע מהמקום שאני לא חיי כרגע את החיים שאני רוצה לחיות/ רע לי ולכן אני צריך פיצוי. • עשויים להיות לנו גם פחדים נסתרים עמוק בתת המודע שלנו שמנהלים אותנו בלי שנדע או הבנות שפשוט לוקח זמן להבין ואז לקבל ולהפנים. בכל מקרה, כ"שהמשהו" הזה משתחרר הוא יכול להשתחרר בהדרגתיות ואז הדרך נגלית, העננים מתפוגגים והיא הופכת לברורה, נוכחת וקיימת. הבחירות הופכות להיות ברורות ומודעות. והוא יכול להשתחרר פתאום, אסימון נופל עד כדי שכמעט אפשר לשמוע את הדבר קורה בחדר. וכשזה קורה זה פשוט מדהים. כל דרך היא שונה, ישנן דרכים קצרות ופשוטות. ישנן ארוכות ופתלתלות. אין דרך אחת שיותר טובה מהדרך השנייה ולעולם לא נוכל להשוות ביניהן. ועם זאת, כל דרך מגיעה ליעדה, רק פשוט צריך להתמיד בה מספיק זמן. ולדעת שהפעם אני פותרת את ה issue הזה שיש לי סביב משקל/אוכל/אכילה. וכן, אחת ולתמיד. וכן, זה אפשרי. המקצוע שלי והזכות שלי היא ללוות אנשים בדרך לשקט סביב אוכל ואכילה, אל המשקל בו אנחנו מרגישים במיטבנו. אני שומעת המון פעמים את המשפט " אני כבר יודע איך" . מבטיחה שהפעם זה יהיה שונה. מפגשים אישיים או קבוצתיים. טלי סורוג'ין Loop Out 0545401239

פעם, לפני הרבה מאוד שנים כשהיינו רחוק בזמן אבל עדיין היינו אנחנו היינו צדים והיינו מלקטות והיו עוברות שעות ארוכות ואפילו ימים עד שהיינו אוכלים. מאז ועד היום עברנו דרך, העולם הפך תעשייתי. לכולם יש מקרר וארונות אחסון ואוכל תפס מקום אחר. אוכל היה צורך והיום הוא הרבה מעבר לזה. אוכל הוא טעים לי, ומשעמם לי, אוכל הוא אני רוצה לחגוג ומשפחתיות, שפע ומעמד, זה להראות אהבה ורע לי אז אני אוכל כדי להרגיש פחות. אוכל הוא כל כך הרבה מעבר עד ששכחנו להיות רעבים כי יש מיליון סיבות לאכול. ואוכל נמצא בכל מקום. ועכשיו, אני מזמינה אותך להיזכר מתי הרגשת לאחרונה את הרעב? באיזו תדירות זה קורה? איפה זה מרגיש לך בגוף ואיך את/ה מרגיש/ה כשאני רעב/ה? זה נעים לי? זה מפחיד? או מציק? ואולי גיליתי שאני כמעט בכלל כבר לא רעב/ה? ואני אפילו לא בטוח איך זה מרגיש. התרחקנו עד כדי כך מתחושת הרעב עד שהיא עשויה אפילו להפחיד אותנו. יתכן וכשאנחנו מדמיינים את עצמנו רעבים זה מתחבר לנו לנהיה עצבנים/או לא יהיו לנו אנרגיות לתפקד/ נתעלף מרעב/או זה סימן שלא אכלתי מה שמגיע לי וככה מתחברות להן לתחושת הרעב הטבעית ,כל כך ,קונוטציות אחרות שגורמות לי לשאול את עצמי "למה לי להיות רעבה בכלל?! והתשובה היא -"שאני , בעצם, לא רוצה להיות רעבה." רוצה לשתף אתכם במחשבה חדשה בואו, מקום לפחד או לסבול או להימנע מלהיות רעבים נלמד להכיר אותו, להגיע אליו להתיידד אתו. להבין שדווקא כשאנחנו מתחילים להיות קצת רעבים זה בדיוק הסימן שהגוף שלי מתחיל לנצל את מאגרי השומן שכבר נמצאים בו. שכיף נורא להגיע לארוחה הבאה כשאני קצת רעב והקיבה ריקה במקום עדיין שבע. בואו נפלרטט עם הרעב, נקרוץ אליו נסתכל אליו במשקפיים אחרות ולאפשר גם להבין שזה מצב טבעי להיות קצת רעבים. זה אפילו באמת, באמת יכול להיות כיף, להרגיש קל, קצת ריק כזה, כזה שיש לי מקום, והבטן קצת מקרקרת והשומן נשרף ,כזה קצת שהבטן נדבקת לגב (זוכרים שהיינו צוחקים על זה פעם?) בנעימות כזאת קלילה שמאפשרת לי לרדת במשקל וגם לדעת שהגעתי למקום בו הגוף שלי באמת זקוק לאוכל. *תודה לגולדי שחשבה על מונח חדש בעולם שלי. ספרו לי אם בא לכם

החיים שלנו מורכבים מצמתים. כמו בחיים כך גם תהליך הירידה במשקל מורכב מצמתים. הצמת הראשית והמרכזית ביותר היא הרגע שלפני התחלת התהליך. זו היא צומת שבה אני אמור לברר מהו "הלמה" שלי לירידה במשקל, בשביל מי אני עושה את זה, מה אני מוכן לעשות בשביל זה ואיזו דרך היא הטובה לי ביותר. ככל שהדברים יהיו יותר ברורים מראש כך גם יהיה לי קל יותר בהמשך הדרך ובצמתים משניות. צמתים יותר קטנות הן: שבתות, צמתים רגשיים, ארוע, חופשה, יום בחירות שהוא יום שונה, מסעדה וכמובן שגם תקופת החגים. צומת היא כל מצב שיכול לגרור אכילה מוגברת, שונה כזאת שעלולה לגרום לעליה במשקל ובתקופת החגים אם לא אתנהל נכון אני בקלות עלול לעלות 2 קילוגרמים. בואו נסתכל על צומת אמיתית שיש בה רמזור. אם נתעלם מהרמזור וניסע דוך, משמע, נמשיך בנהיגה האוטומטית שלנו ומה עלול לקרות? נכנס לאמצע הצומת ונמצא את עצמנו בתאונה .נכון שיש סיכוי שנצליח לחלץ את עצמנו בדקה התשעים אבל כנראה שלא. התנהלות אחרת היא התנהלות מודעת לכך שאנחנו מתקרבים לצומת. אנחנו באופן מודע מבחינים ברמזור מרחוק ומה עושים? מאיטים ובוחנים את הצבע ברמזור ואת מצב הצומת ובהתאם לכך פועלים. בצמתים אם נפעל באופן אוטומטי מה שיצא כמעט בוודאות זאת אכילה מופרזת, תחושת פיצוץ יסורי מצפון ועלייה במשקל. ועם זאת, אפשר גם אחרת. אבל כדי שנתנהל אחרת חשוב לזהות את הסיטואציה כצומת ולשנות במודע התנהגות קבועה ואוטומטית. והינה לפניכם שלבים לפעולה לפני הכניסה לצומת ,במהלכה וביציאה ממנה. במקרה שלנו הצומת היא תקופת החגים - השלב הראשון הוא זיהוי תקופת החגים כצומת והתכוננות לקראת הכניסה אליה . לשלב הזה נקרא שלב ההחלטה ה"עקרונית" שלי (איך אני רוצה שיהיה הפעם בחגים) – בשלב הזה אנחנו אמורים לזהות את תקופת החגים כצומת ולבחון את המשמעויות הכרורות במעבר דך הצומת באופן אוטומטי כפי שהיינו רגילים עד עכשיו. מה יהיו התוצאות של פעולה אוטומטית? מה אני לא רוצה להרגיש הפעם יום אחרי החגים. מה אני כן רוצה להרגיש? מה אני מצפה לראות ולהרגיש בשקילה הבאה זאת שלאחר החגים?. כשאני לא עוצרת או מאטה לפני צומת אני בוודאות אפעל באופן אוטומטי וההשלכות הן שאקבל את אותה התוצאה שקבלתי עד עכשיו. אז כן אם אפעל כמו פעם כנראה שבאמת אעלה 2 קילו בסיום החגים, ואיך ארגיש. רוצה את זה או לא? ודרך אגב, זה לגיטימי לגמרה להחליט שאני בתקופת החגים רוצה לתת לעצמי חופש מוחלט אבל אז תמיד אזכיר לעצמי גם את המחיר. ואני יכול גם להחליט שבערב ראש השנה אני משחרר ובשאר הזמן מהדק חגורות. ישנן המון וריאציות רק בואו נהיה כנים עם עצמנו ונבחר בדרך הנכונה ביותר עבורנו הפעם וכך גם יהיה לנו יותר קל לעבור אותה כי כשה "למה" ברור ה"איך" כבר הרבה יותר קל. השלב השני הוא ההתנהלות שלי בתוך הצומת, בתקופת החגים אחרי שכבר ברור לי מה אני רוצה מעצמי בחגים. ואז תיכנון היא מילת המפתח . לדוגמה, אם יש היום בערב ארוחת חג אני לא מדלג על ארוחות כדי לא להגיע נורא רעבים ובתחושת "מגיע לי" אבל כן אוכל קצת פחות תיכנון הוא תכנון ארוחות גדולות בהן אני בדרך כלל מציעה להתחיל בכוס מים, לעבור לסלט ואז לבחור שני פריטים שהכי אוהבים. תיכנון חשוב הוא תיכנון יומי בימים של חול המועד סוכות בהם אנחנו יוצאים לשעות ארוכות. השלב השלישי הוא ב"יציאה מהצומת" וזה הוא שלב הקיזוז. אומנות הקיזוז בחגים הוא נושא נפרד בפני עצמו והוא כלי חשוב מאוד לאיזון המשקל. ובגדול, קיזוז מהיר הוא היעיל ביותר. אנחנו לא מדלגים על ארוחות ,אלא, מצמצמים אותן. אז שיהיה לכולנו חג שמיח לבינתיים

כמה אנשים באמת מרשים לעצמם לחלום? מעזים לדמיין את עצמם בעבודה אחרת? חיים בסגנון חיים שונה ממה שהם מכירים? מנהלים מערכת יחסים אחרת עם העולם? עם הילדים שלהם? רובנו נמצאים במצב אוטומט. רובנו לא נולדנו בסביבה שנתנה לגיטימציה לחלומות, לתשוקות, לאהבות. ולכן רובנו הולכים בתלם. מורידים את הראש ושורדים. חושבים בעיקר מה שצריך ופחות מידי מה באמת ישמח אותי. הראש מפחד לתת לרגש לגיטימציה. הוא מפחד שהכול יתפרק ברגע שנפתח פתח. הוא קורא לחלומות בלבולי מוח ושטויות לתשוקות הוא קורא תועבות. לכן, הרגש למדה שאין טעם לחלום. דורות שלמים אילפו אותה שעדיף לא לרצות , מה שחשוב זה מה שצריך. לפעמים אני כבר לא יכול יותר אבל אני לא יודע מה אחר, וקטע, אני אפילו לא מעז לדמיין, אז כן, בואו קודם פשוט נדמיין, מה באמת היינו רוצים? נניח, ורק נניח שהיינו פוגשים פיית קסמים שהייתה מוכנה בלי שאלות ובלי תנאים להגשים לנו כל משאלה. מה היינו מבקשים? זה לא שעכשיו אנחנו הולכים להגשים את זה , רק מפנטזים על זה. כי אנחנו יודעים שאנחנו לא צריכים להפוך את זה לפרקטי עכשיו. ובענייני משקל.. נניח ורק נניח שהפיה הזאת הייתה מגיעה אלינו מה היינו מבקשים ממנה? איך היינו רוצים להראות? מה היינו רוצים להרגיש? מה היינו רוצים שאנשים יחשבו עלינו יגידו לנו ? לאיזה בגד היינו באמת רוצים להיכנס ? לא כזה שאני מתפשרת עליו, אלא כזה שבאמת באמת מלהיב אותי? מה זה אומר על עצמי כשאני שוקלת ככה? שהצלחתי להגיע למשקל הזה? מצליחים לדמיין? לדמיין בצבע? עם קול? ואיך זה מרגיש ? האם זה גורם לי לחייך, אולי אפילו להתרגש? אם כן, אז נהדר. ככה נוצר רצון, נולד חלום ומאחר ורק כשיש חלום אפשר להגשים אותו ומאחר וחלומות נועדו שנגשים אותם כבר עשינו חלק גדול מהדרך. כן, ממש ככה. רק מלדמיין... אבל כמובן שלא הכול יכול להיות כל כך קל , אז מי או מה מפריע לנו להגיע אל היעד שלנו? אלו הם בהחלט הקולות של הראש שלמד לחשוב ככה מההורים שלו או מהחברה. והקולות האלו אומרים: מה? נו באמת, זה סתם בזבוז זמן ואנרגיות, אין לנו סיכוי, כבר ניסינו ולא הצלחנו, על מי אנחנו עובדים כאן , אין לי כוח רצון, אני מבוגר מידי, את בחיים לא תראי ככה שוב, זה מאוחר מידיי, יש לי חילוף חומרים גרוע ועוד מטעמים. קולות שזורעים זרעים של פחד וייאוש עוד לפני שהתחלנו. קלות שמנמיכים אותנו, ששוקלים כבדות כמו משקולות, אז כשכבר יצאנו לדרך ואנחנו צריכים את כל האמונה והאנרגיות שיש הקולות האלו מחלישים אותנו, מכבידים. במקום שנעוף אל היעד בחופשיות וביתר קלות נתמודד עם הקשיים שגם ככה קיימים בכל במסע, אנחנו נמשכים למטה ע"י קולות החוסר ביטחון שלנו, האין אמונה שלנו, ה"חוסר הערכה" שבנו כלפי עצמנו. אז החדשות הרעות הם – שהקולות האלו אכן מאוד מקשים עלינו בנתיב הזרימה שלנו. החדשות הטובות הן – שאפשר אחרת. וכבר עכשיו אני מזמינה כל אחת ואחד שקוראים את פוסט הזה ורוצים להמריא אל עבר חלום או יעד לזהות את הקולות האלו ופשוט להנמיך את הווליום שלהם כשהם מופיעים, כן ככה, פשוט או לשים אותם על "מיוט.", אפשר גם להרגיע את הקלות בעצמנו. ואפשר גם להתקשר ולקבוע מפגש אישי כי לפעמים אפשר להיעזר במדריך דרך. יש מה לעשות והדרך יכולה להיות נהדרת. טלי סורוג'ין ךLoop Out – 0545401349

סבלת פעם מייסורי מצפון אחרי שאכלת משהוא? ברור שכן, רבים מהאנשים (במיוחד אלו המנסים לרדת במשקל) סובלים מייסורי מצפון סביב האוכל מה שהופך את האוכל והאכילה לעניין מתסכל המלווה בתחושות שליליות. מי מייסר את מי? מי גורם למי ייסורי מצפון? ולמה? כשהרגש רוצה לאכול מכל סיבה שהיא והראש לא נוכח בהחלטה כשותף , כשהוא נעלם או פשוט פוסק שאסור לאכול הרגש תאכל בלי מחשבה. בסיום הארוחה הראש יתעורר ויאשים את הרגש שאכלה יותר מידי/שאכלה לא לפי התכנון. והוא יגיד לה: הינה , את רואה שאי אפשר לסמוך עליך? את חלשה, את לא אחראית, את אימפולסיבית ולא מסוגלת לעמוד בפיתויים, את עושה רק מה שבא לך בלי לחשוב ובלי להקשיב אני לא יכול ככה יותר ומעכשיו אני צריך לאסור עליך את כל הפיתויים כי את לא מסוגלת לעמוד בהם.הרסת את הכול ומעכשיו אני לא מרשה לך כלום. את תאכלי רק מה שאמרו לך ומה שרשום בתפריט. מה שהוא לא מבין , זה שלו יש חלק מאוד גדול בהתנהלות הזו של הרגש. כשאתה לא סומך כשאתה מנסה שלוט כשאתה לא מעריך וכשאתה מפחד לשחרר כשאתה אף פעם לא מרוצה וכל הזמן בקורתי כשאתה לא מרשה ומנסה להעניש אתה לא יכול לבנות מערכת יחסים של שיתוף פעולה ושל חברות אמיתית. וכך אתה יוצר נפרדות. הרגש תפעל לפי החשקים והרצונות הרגעיים שלה ולראש לא נותר מה לעשות חוץ מלייסר אותה אח"כ וזאת כדי להחזיר את השליטה והכוח לידיו. ייסורי המצפון שהראש מעביר את הרגש רק מרחיקים אותם עוד יותר אחד מהשני, מחריפים את הנתק ולמעשה גם לא יוצרים את התוצאה הרצויה.מה שנותר עכשיו זה רק להבין שאין אחד שאחראי להצלחת התהליך ולהגעה ליעד הנכסף. אלו הם השניים . דיאלוג נכון יעמיק את החברות בינהם דרך הקשבה וקבלת הצרכים אחד של השניה. ורק כך יוכלו להתקדם הלאה ולכבוש כל יעד כולל ההגעה למשקל הרצוי. וכשההחלטה נלקחת בשיתוף של הרגש ושל הראש הסבירות שתהיה נכונה ומתאימה לרגע הנוכחי היא גבוהה יותר. וכשההחלטה היא נכונה ומדוייקת נעלמים ייסורי המצפון כי פשוט אין להם מקום. וגם אם ההחלטה לא הייתה מדויקת את ייסורי המצפון יחליפו מחשבות של הסקת מסקנות לפעם הבאה. כי אין כאן את מי להאשים. וזה לא אני מולך או אני מעליך זה שנינו ביחד מול מצב נתון אל עבר המטרה.

יש לי משאלה והינה אני משחררת אותה, משאלה פשוטה/מורכבת כזאת אבל אפשרית כזאת שמרגשת אותי כשאני חושבת עליה כזאת שתוכל לשנות ולשפר בהרבה בתים למנוע כל כך הרבה תסכול ומריבות ויחסים עכורים בין הורים וילדים. חוויתי תקופה מאוד לא פשוטה עם אחד הבנים שלי. לא סביב משקל, אלא סביב לימודים. אבל זה אותו דבר. אותן התלבטויות, שאלות דומות, תחושת חוסר אונים ותסכול. לרגעים חשבתי שהינה מצאתי את הדרך הנכונה לגרום לו ללמוד ולהצליח ורגע אח"כ אני מבינה שממש לא והינה אנחנו שוב נכנסים למעגל של כעסים, שקרים והתחמקויות מעגל עוד גדול יותר מהקודם כך שבמקום לראות את הילד המקסים ומדהים שהוא מה שהייתי מסוגלת לראות זה את הכישלונות שלי/ שלו/שלנו. ומה יצרתי? אותנו משני צידי המתרס. עד שהגיע היום בו נפל לי האסימון והבנתי שהמטרה לא מקדשת את האמצעים. שניסיתי כל הזמן למצוא דרכים שיגרמו לו ללמוד ובינתיים הרחקתי אותו ממני, מעצמו, שהשנים המדהימות האלו שלא יחזרו עוד עוברות עלינו בכעס וניקור והוא לא מרגיש שאני איתו, אוהבת אותו , מבינה אותו, תומכת בו. נהפוכו, שאני מבקרת , מאשימה, מקטינה. הבנתי שגם אם אצליח להכניע אותו שילמד אנחנו מפסידים כל כך הרבה דברים אחרים. כשהבנתי, החלטתי לשחרר, לא ממקום של אין לי מה לעשות עוד אלא ממקום של בחירה, של אהבה. אז, גם חזרתי לראות אותו, את המיוחד שהוא, וצורת החשיבה הייחודית שלו, למדתי להכיר את החדות שלו, להעריך את האומץ והנחישות שלו בדרך שלו. לראות גם את הקשיים הגדולים שלו, חוסר האמונה ביכולות שלו, ההתלבטויות. הפכנו להיות צוות ,באותו הצד, שותפים ומהמקום הזה הדרך נפתחה. רק כשהדרך פתוחה יש מקום לשיתוף פעולה, להצלחה. אנחנו צאנו מהלופ הנוראי הזה שהיינו בו והחיים נראים אחרת. המשאלה שלי היא לעזור לכמה שיותר הורים וילדים לצאת מה LOOP הכול – כך מתיש הזה סביב משקל/אוכל/אכילה. מצאתי דרך מדהימה שבה תוכלו לעזור לילדכם להתמודד עם עניין ההשמנה, דרך שיש בה כלים פרקטיים וחשיבתיים בעזרתם תוכלו להתמודד עם בעיית עודף המשקל של ילדכם ולראות אותה מזווית שונה. היום אני יודעת שאפשר גם אחרת. אבל בשביל זה צריך להחליט TO TAKE ACTION NOW אם גם אתם רוצים לצאת מהלופ אתם מוזמנים ליצור קשר דרך הלינק או פשוט להתקשר. שיהיו זמנים טובים. טלי

אז זהו שממש לא!!! אני רואה שלא מעט יורדים במשקל מנשנשים להם ירקות בכל מקום בו הם נמצאים. היתרון הוא שהם נותנים לעצמם מענה רגעי לצרכים המיידים שלהם להעסיק את הפה. אבל האם אנחנו שפנפנים? כמה זמן נוכל להחזיק על נשנוש ירקות? מה שמתפספס פה לגמרי היא היכולת לעשות הפסקה בין ארוחה לארוחה כשזה אחד הדברים המרכזיים שאנחנו רוצים לתרגל. במוקדם או במאוחר זה" יצא לנו מהאוזניים "ואז מה? נשאר עם הצורך לנשנש ונמצא לזה תחליף אחר שיהיו בו הרבה יותר קלוריות. ולגבי הררי הירקות בארוחה -אחת המטרות שלנו היא צמצום הקיבה. כשאנחנו אוכלים המון ירקות ומתפוצצים אולי אין כאן הרבה קלוריות, אולי נמשיך לרדת במשקל אבל נמשיך להרחיב את הקיבה בעוד שהמטרה שלנו היא להקטין אותה. נכון, תאכלו ירקות בארוחה אם אתם רוצים כי אתם אוהבים או כשאתם מעוניינים לחסוך קלוריות אבל תמיד תקפידו לסיים שבעים ולא מפוצצים. כך תוכלו גם לחסוך קלוריות וגם לצמצם את הקיבה. תחשבו על זה

ויתור ממקום של שפע הוא הרעיון שעומד מאחורי העקרון שמבטל את "אסור ומותר". היכולת שלנו לתת מעצמנו, לוותר על משהוא שאנחנו רוצים יכול להגיע רק ממקום של תחושת שפע, שיש לנו מספיק מהדבר, כמה שאנחנו רוצים כשאנחנו רוצים. רק אז נוכל גם לוותר עליו לתקופה, לעיתים למען מטרה מסויימת. כשאנחנו יודעים שאנחנו מחליטים מתי לוותר ויכולים גם לא לוותר ,אז תחושת הוויתור קלה יותר. אחרת ,כשניתן או כשנוותר נחווה זאת כהקרבה, כמו גם יהיה לנו מאוד קשה לוותר. הרבה יותר קל לוותר כשאתה יודע שיש לך הרבה מזה. אם אתה יודע שזה עומד להיגמר/שאין או שרק עוד הרבה מאוד זמן יהיה לך את זה אתה תאחז בזה ולא תשחרר. ניקח לדוגמה ילד שיש לו חדר מלא בצעצועים לעומת ילד שיש לו צעצוע אחד. אשאל אתכם שאלה ומציעה שתעשו עצירה קלה ותנו לעצמכם כמה שניות לענות על השאלה בעצמכם לפני שאתם ממשיכים לקרוא הלאה. נניח ויגיע ילד שאין לו צעצועים בכלל ויבקש מכל אחד מהילדים לתת לו צעצוע אחד. ממי לדעתכם יש לו סיכוי גבוה יותר לקבל את הצעצוע? מהילד שיש לו צעצוע אחד או מהילד שיש לו חדר מלא בצעצועים? נכון, אני מניחה שזה די ברור לכם שהילד שיש לו שפע של צעצועים יוכל לשחרר בעצמו , לבחור לתת, צעצוע אחד בכיף ולא ירגיש שנלקח ממנו דבר קריטי שקשה לו לוותר עליו. לילד הזה יהיה הרבה יותר קל לוותר על צעצוע כי הוויתור הוא זניח. הוא הרגע ויתר על משהוא שמיותר לו. הילד שיש לו צעצוע אחד כנראה שלא יסכים לוותר עליו ובצדק. ואם נכריח אותו לוותר איך הוא ירגיש? קחו עוד שנייה לענות הוא עשוי להרגיש רע. שנגזל ממנו עולם ומלואו. בשני המקרים הילדים התבקשו לוותר על צעצוע אחד בלבד ועם זאת, צעצוע אחד כשיש לך חדר מלא צעצועים זה כמעט כלום בעוד שצעצוע אחד כשיש לך רק אחד זה עולם ומלואו. בואו ניקח דוגמה מעולם אחר: יש לפנינו שתי נערות שגדלות בבתים שונים. הנערה הראשונה גדלה בבית קר של הורים מתוסכלים שלא מסוגלים להביע אהבה. לא פירגנו לה ולא חיבקו אותה כמעט אף פעם. לעומת נערה שניה שגדלה בבית חם ואוהב , מפרגן ומעצים. האם הצורך של שתי הבנות בחיבוק חיצוני הוא אותו הצורך? קחו שניה... מי צריכה יותר חיבוקים? מי תחפש יותר חיבוקים, מי תתקשה לשחרר חיבוק גם אם הוא לא יהיה נכון בשבילה? הרי זה ברור, הנערה שבחוסר תחפש לצערי חיבוקים וכשתמצא מי שיתן לה אותם היא לא תהיה בררנית במיוחד. לצערי, אני יודעת כי אני הייתי הנערה הזאת. לעומת השניה שמלאה בחיבוקים, היא לא חייבת חיבוק, ולכן יכולה לחיות גם בלעדיו לתקופה מסויימת. זה אותו הדבר באוכל, כשאני בה ממקום של שפע, כשאני יודעת שיש לי ,או אז גם יהיה לי בוודאות גם קל יותר לוותר למען מטרה כלשהיא כמו ירידה במשקל.